זה ריקוד או ריחוף או סתם ניהוג?

[annetzer]

ישבתי והשתעשעתי על המקלדת וזה מה שיצא. הייתם נותנים שם לאופנוע?

ללא שם
יום ראשון האחרון של חודש אפריל. יום אביבי מקושט בשמים בהירים ושמש חמימה. יצאתי מלובי המוטל בו התאחסנו, כדי לשאוף אוויר נקי של הרים. מסתכל סביבי בגינה ורואה את טיפות הטל על הדשא והפרחים. כמה מטרים ממני עומד לו בן הלוויה שלנו, תחת מטריה ששיח עבות יצר. בעוד אני מתענג על צלילי המוזיקה של הציפורים יחד עם פעמוני הכנסייה של העיירה, מרגיש לפתע נגיעה עדינה על כתפי. וכשאני מסובב את ראשי, אני רואה את ג'יני לבושה כבר בחליפה מכף רגל ועד ראש. אני יכול לראות את חיוכה החושף את שיניה הלבנות, מבעד המשקף הסגור, ואת קצות שערותיה המבצבצים בין צוארון החליפה לקסדה. בידה השניה היא מחזיקה במפתח ואני שומע את קולה העמום אומר: let`s rock baby.
יחד, משולבי זרועות, ניגשים אל שותפינו למסע. במחווה איטי, רק כדי להאריך את הריקוד המקדים, אני חובש את הקסדה, מוריד את המשקף ועולה באותה איטיות על מושב הנהג. ג'יני מלינה את גופה עם יד אחת על כתפי ועולה על המושב האחורי. עם לחיצה על כפתור ההתנעה, משתחרר לאוויר צליל בטון בריטוני של מוזיקה שנכתבה במיוחד לשתי בוכנות ו 900 סמ"ק. רטט המנוע דרך את גופינו גם יחד. הרגשתי את זרועותיה של ג'יני מקיפות את מותניי. היא אומרת בקול חזק : תעלה חיוך על פניי חבר.
מערכת הגופים שזה עתה נוצרה, החלה לנוע באיטיות אל עבר שער החצר, החוצה. תוך דקות ספרות אנחנו על הכביש המתפתל בין ההרים. סיבוב ימינה, סיבוב שמאלה ושוב ימינה. הנוף ההררי והירוק של יערות עמק המוזות, חולף לצידנו, וקצב הריקוד עולה במהירות מסחררת. יותר מרטט האופנוע שתחתינו, אני מרגיש את גופה של ג'יני מתהדק בחוזקה, כרצונה להתיך את כל גופי אל תוכה. מפעם לפעם, צלילי הסימפוניה מתחדדים ומתעצמים לפרקי זמן מאוד קצרים ובקצב מהיר עוד יותר, ובמראה אני יכול להבחין בעינייה העצומות ועל פניה הבעה האומרת: עוד, המשך עוד... אני מביט בצג שתחת עיניי: 190. להגביר? ומדוע לא לשמור על הקבוע? השעון הדיגטלי שבפינה השמאלית מבהיר שאנחנו בריחוף כבר כשעה וכשמרים את עיניי שוב, מבחין בעדר כבשים גדול שחוצה את הכביש, כמאתיים מטר לפנינו.
בתגובה ראשונית אני מהדק את אצבעותיי על מנוף הבלם. הוואלס נפסק באותו קצב מהיר בו הוא התחיל עד לעצירה מוחלטת. רועה הצאן מברך אותנו לשלום וכך גם הכבשים בדרך שלהן. אני מרגיש את ליבי פועם בחוזקה והאדרלנלין ממשיך למלא את ראשי. העדר כבר בצדו השני של הכביש ורק אנחנו נשארנו לבד על האספלט. הגוף עדיין דרוך ואני מרגיש בכאב מתוק סביב מותניי. זרועותיה עדיין אוחזות בגופי בחוזקה רבה. “ג'יני!” התשובה הגיעה רק אחריי דקה ארוכה בדמות אנחה. “מדוע עצרת?”
מתניע שוב, סיבוב פרק יד ימין ואנו על גלי הכביש המפותל. כניסה לכפר קטן בין שני הרים לא גבוהים במיוחד, מזכירה לנו שצריך לספק גם צרכים ביולוגים נוספים. אני עוצר אט, אט ובעדינות את האופנוע, רק כדי להאריך עוד קצת את סיום הריקוד אותו חווינו אני וג'יני בשעתיים האחרונות. מולינו בית קפה קטן מוקף בגינה ציבעונית ואדניות עם פרחים בכל הצבעים. אני מסתכל סביבי כדי לראות שאין איש בקירבה וקוטף וורד, אותו אני מגיש לג'יני ברכות וברגש. היא מיישרת אלי מבט ושוב מעלה חיוך על שפתיה וסומק על לחייה. האם כבר אמרנו הכל? כנראה שלא...