"האמריקאני הראשון"

כתב : טל טנדט
ארכיון צילומים : יוליה וולבובסקי

"OLD INDIANS NEVER DIE"

אומרים שכל סוף הוא התחלה חדשה, אז אתחיל דווקא מהסוף:
במשך 52 שנה הופצו לאוויר של ספרינגפילד מסצ'וסטס צלילים קסומים של להקת "מנועי האינדיאן". בשנת 1953 סיים היכל המוסיקה את סיבוב הופעותיו ובכך נדם קולו של הקונצרט המרהיב.

כעת נחזור להתחלה:
עם כניסתה של המאה ה-20, מרוצי האופניים היו פופולאריים ביותר ברחבי ארה"ב.
המרוצים התקיימו במסלולים מיוחדים הנקראים velodromes בזמן שהאופניים נעזרות ב- pacer (מנוע בעירה פנימית בו אנרגית חום הופכת לעבודה באמצעות שריפה המתרחשת בתוך המנוע ולא במיכל חיצוני).
מנועים אלה יוצרו באירופה ולעיתים קרובות התקלקלו, דבר אשר הוביל מהנדס צעיר ומוכשר העונה לשם אוסקר הדסטרום, לבנות ולתכנן pacer אמריקאי מעשה ידיו.
באותם ימים פגש אוסקר נהג מירוצים בשם ג'ורג' הנדי, אשר בבעלותו היה מפעל לייצור אופניים, בספרינגפילד מסצ'וסטס.
השניים איחדו כוחות והחלו בייצור אופניים בעלי מנוע (אותו מנוע אשר פותח ע"י הדסטרום), כך נולדו למעשה "חברת הנדי לייצור" ("Hendee Manufacturing Company") שבשלב מאוחר יותר (1923 באופן רשמי) שינתה את שמה ל- "חברת אופנועי האינדיאן" ("The Indian Motorcycle Company") ובקיצור – "אינדיאן".

למה "אינדיאן"?
הבחירה בשם "אינדיאן" נבעה מהתחושה כי הוא מסמל משהו אמריקאי מקורי.
הרצון לבדל ולייחד את ה"אינדיאן" בא לידי ביטוי גם במונח אותו החדיר הנדי כאשר התייחס אל ה"אינדיאן". לכולנו מוכר הביטוי המקובל "motorcycle" כאשר מתייחסים לאופנועים, אך הנדי החדיר את המונח "motocycle" כאשר דיבר על ה"אינדיאן".
את הסיבה לכך יכולים אנו למצוא במסע קטן אל העבר שלוקח אותנו היישר אל המאה ה-19, למילה עתיקה אשר נהגו להשתמש בה על מנת לציין כל סוג של כרכרה או רכב אשר אינו מובל ע"י סוס.
ב"אינדיאן" רצו לבדל את עצמם מהתחרות אשר הייתה קיימת בשוק, ע"י השימוש במילה עתיקה זו.
ואם באינדיאנים עסקינן, אז למה לא ללכת עד הסוף?!
ג'ורג' הנדי התפרסם בשם "ביג צ'יף" (BIG CHIEF) ואוסקר הדסטרום התפרסם בשם "מדיסין מן" (MEDICIN MAN).
למפעל קראו בשם " theWigwam" (ויגוואם = אוהל אינדיאני) ולרשת המפיצים קראו
the Tribe"" (השבט).

ההתחלה הייתה צולעת. ה"אינדיאן" הראשון נבנה ע"י המפעל ב- 1901. באותה שנה בונים השותפים החדשים סה"כ 3 אופנועים פשוטים, אך כיאה לסיפור מהאגדות, לעתיד היו תוכניות משלו...
קצב ייצור האופנועים הלך וגבר משנה לשנה וכך גם הרמה ואיכות הכלים.
בשנה השנייה לקיום החברה יוצרו 143 כלים המצויידים במנוע בעל הספק של 1.75 כ"ס.
שנתיים אח"כ מייצר המפעל כ-500 אופנועי "אינדיאן" והאופנועים מקבלים את הצבע האדום עמוק, שלימים ייהפך לאחד מסימני ההיכר המובהקים של המותג.
תשע שנים מאוחר יותר, בשנת 1913, שולח המפעל לאוויר העולם יותר מ-32,000 אופנועים.
באותה השנה, לאחר חילוקי דעות מקצועיים, עזב הדסטרום את החברה ומעולם לא חזר לעבוד שוב בתעשיית האופנועים. 3 שנים אחריו, ב- 1916, הצטרף אליו הנדי בשל אותה הסיבה.
במהלך אותן תשע שנים, בשנת 1907, מציגה "אינדיאן" לראשונה את מנוע ה- V-twins, אותו מנוע מהיר שהטיס אותי לפני כחודשיים לצפות בהקרנת ה"טרום בכורה" של הסרט הנפלא בכיכובו של אנתוני הופקינס "החלום המהיר בעולם" ("THE FASTEST INDIAN IN THE WORLD").
מנוע זה זיכה את "אינדיאן" ברשימה מכובדת ומפוארת של שבירת שיאי מהירות וניצחונות במרוצים.
כמה שנים לאחר מכן, בראשית שנות ה-20, באוהל האינדיאני שבספרינגפילד מסצ'וסטס, נולדים לשבט שני האינדיאנים המוצלחים ביותר שלה: ה- SCOUT במשקל בינוני וה- CHIEF הכבד יותר.
שני הדגמים, בעיצובו המרהיב של צ'רלס פרנקלין, חלקו את אותו מבנה 42 מעלות למנוע V-TWIN.
ה- CHIEF התכבד במנוע בעל נפח של 1,000 סמ"ק וכיאה לילד בריא גדל עם השנים והתפתח לדגמים של 1,200 ו- 1,300 סמ"ק וה- SCOUT נע בין 596 ל- 745 סמ"ק.

החברה צמחה וגדלה בקצב מהיר אך בשוק עם מתחרים רבים כשהגדול בהם הוא המותג המוכר "הארלי דוידסון" ("Harley-Davidson").
"אינדיאן" התחרתה ב"הארלי" בכל מקום, מאולמות התצוגה, דרך המסלולים ועד לרחובות, על מנת לכבוש את לב הקהל ולקבוע מי המותג הטוב ביותר.
"אינדיאן" נהגה לכנות את הדגמים שלה בשמות, לעומת "הארלי" שקטלגה אותם באמצעות אותיות ומספרים.
נראה כי אסטרטגיה זו פעלה לטובת "אינדיאן", כאשר השיקה את ה"סקאוט" שהפך לרב-מכר שובר קופות.
מלחמת הטיטנים בין שני מותגי הענק (שהחלה ב-1903 עת יוצר ה"הארלי" הראשון) נמשכת עד ימים אלו ממש למרות פשיטת הרגל של "אינדיאן" ב- 1953.
במשך כ- 50 שנה לאחר מכן, ניסו זכיינים שונים להקים את המותג לתחייה, והאינדיאני נדד מיבשת ליבשת עד שבשנת 1999 חודש הייצור ע"י חברה חדשה מקליפורניה, הניסיון החזיק לא יותר מ-4 שנים וב- 2003 נסגר גם המפעל הזה.
כמות לא מבוטלת של דגמי ה- SCOUT שרתו בצבא ארה"ב ובנות בריתה שתקופת מלחמת העולם השנייה, ובאותה שנים הגיעו גם לארץ.

 

האינדיאני נודד לישראל:
השנה היא 1948, שנת הקמתה של מדינת ישראל, קם לו מיליונר אמריקאי ומחליט לשלוח מתנה למדינה שבדרך בדמותם של תריסר צ'יפים מדגם 348 (מסמל את המודל שלהם 1948).
האופנועים נתרמו לבית החולים תל-השומר אשר הקצה אותם לצוות הרופאים.
כאן מתחיל מסלול הנדידה המצחיק למדיי של הצ'יף בארץ ישראל:

על התכונות והיכולות, העל אנושיות לעיתים, הדרושות מאלו העוסקים ברפואה דובר וסופר כבר רבות והנושא אף הפך למיתוס...
מהרופאים דרושה יכולת למידה גבוהה ביותר, יכולת הבנה ואף יכולת טכנית במקרים רבים, אך ככל שנוגע הדבר לאינדיאני הגדול והמתוחכם, כנראה שגם לגדולים שברופאי ישראל הייתה בעיה לאבחן את המחלה.
הילוכים ידניים בצד ימין, קלאץ' (נעילה בלי קפיץ) ברגל שמאל, מצערת בנזין גם היא ביד שמאל וגם היא ללא קפיץ וקידום ואיחור הצתה בצד ימין... חוץ מזה, הכל פשוט מאד.
לאחר שהרופאים לא הצליחו להשתלט על האופנוע והתייאשו, השבט הקטן הוצא למכרז ונדד למשמר הנשיא, גם שם התקשו מאד להשתלט על הצ'יף ואף חוו מספר תאונות. בסופו של דבר האופנועים עמדו במקום יותר מאשר נסעו על הכביש.
חשוב לציין כי שבט הצ'יפים הקטן שהגיע לארץ היה מאד מפואר ומרהיב ביופיו, דבר שבלט מאד מול הנוף הדל, היבש והאפרורי שאפיין את ארץ ישראל באותן שנים.

הצ'יפים ניקרו עיניים ומשכו תשומת לב רבה בכל פינה בה ביקרו. עובדה זו יחד עם הכישלון בהפעלתם הובילו להחלטה לוותר על שירותיהם ושוב השבט החל לנדוד עד שהועבר למשטרה הצבאית.
האם לאחר שהרופאים המצטיינים ואנשי משמר הנשיא המסורים לא הצליחו להשתלט על הצ'יפים, דווקא שוטרי המשטרה הצבאית יצליחו??? כדי לא להשאיר אתכם במתח זמן רב אגלה לכם כבר עכשיו – לא!!!
גם השוטרים הקשוחים לא מצאו שפה משותפת עם הצ'יפים, הקשוחים לא פחות מהם מסתבר, ולאחר מאבק לא ארוך שהשאיר את שני השבטים פצועים וחבולים, שוב הוצא צי האופנועים למכרז ועבר לצריפין בסוף שנות ה-50.
בשלב זה נרכשו האופנועים באופן פרטי ע"י סוחר מת"א שמכר אותם לטייסים של חיל-האוויר מרמת דוד.
אז ככה, אם דיברנו על מיתוס הרופאים, הרי שמיתוס הטייסים הוא המיתוס האמיתי וכל בר דעת יחשוב לעצמו שעם כל הכבוד לרופאים, לאנשי משמר הנשיא ולשוטרי המשטרה הצבאית, לטייסי
חיל-האוויר של צבא ההגנה לישראל, הפעלת הצ'יף תהיה פשוטה כמו שלילד פשוטה הפעלתה של מכונית על שלט.
אך גם לאלו המצליחים להטיס מטוסי קרב ולהפיל מטוסי אויב המשימה לא הייתה קלה והפעם הסתיימה בטרגדיה כאשר אחד מהם נהרג בתאונה במהלך רכיבה על הצ'יף.
טרגדיה זו היוותה גם את סוף עידן האינדיאנים בארץ, לפחות לאותה תקופה.
השימוש בהם הופסק והם עברו לידיים פרטיות אשר התחלפו פעמים לא מעטות, התפזרו בכל מקום ונעלמו מהנוף הארץ ישראלי.
עם השנים, אספני רכבים קלאסיים צדו את האינדיאנים בכל פינה אפשרית.
אחד מהם, תושב חדרה, אסף את חלקם והחזיר אותם לארה"ב, אך ידוע על 5 צ'יפים שהצליחו לשרוד ולהישאר בארץ הקודש.
אחד מהצ'יפים, אני גאה לציין, שייך לעבדכם הנאמן (או ליתר דיוק לאבא שלי, רב אומן בתחום) ונמצא בסוף תהליך השיקום שלו.
מאחר והאוהל שלנו מאכלס לא פחות משלושה אינדיאנים, אני לחלוטין מרגיש חלק מהשבט.

אריק ישראלי (ז"ל):
בתחילת הכתבה הזכרתי את היכל המוסיקה ואת הצלילים שבקעו מתוכו.
הקישור בין אופנועים למוסיקה הוא ההזדמנות המתאימה ביותר לתת כבוד לאומן דגול הן בתחום המוסיקה והן בתחום האופנועים – מר אריק ישראלי (ז"ל).
בשנת 1952 חזר אריק ישראלי לארץ מלימודי מוסיקה בארה"ב והביא עימו "אינדיאן" צ'יף העונה לשם "אייטי" (80), בזכות המנוע המוגדל שלו בעל נפח 80 CC במקום ה-74 המסורתי. כבר אז היה המנוע מצוייד בטלסקופ קדמי ושכלולים נוספים שאפיינו את שנות ה-50.
בסוף שנות ה-50, ללא ידיעתו ו/או רשותו, מכרו הוריו של ישראלי את האופנוע, על מנת שהחבר החדש לא יפריע לקריירה המוסיקלית של בנם.
החוויה הטראומטית לא עזבה את אריק עד יומו האחרון ובמשך עשרות שנים הוא לא פסק לרגע לחפש אחר אהבת נעוריו, אך ללא הועיל.
זמן מה לאחר מותו של ישראלי, נזכר אבי (זאב טנדט, שייבדה לחיים ארוכים) כי כבר בשנות
ה-60 ראה את האופנוע בחצר אחורית של בית בכפר מסובים במצב של גרוטאה עומדת, לאחר שניסו להפוך אותו לרכב תלת גלגלי.
רק אז עשה את הקישור והבין מה ראו עיניו.
כאמור, ישראלי היה אומן הן במוסיקה והן במלאכת שחזור האופנועים, הוא נחשב לגאון מוסיקלי (היה ויולן ראשי בפילהרמונית) וגם בתחום שחזור האופנועים אלוהים לא חסך ממנו בכישרון. הדייקנות, הידע הטכני וידיעה מצויינת של השפה האנגלית הביאו אותו לרמת אומן בתחום.
על ישראלי נאמר שאילו היה משקיע באופנועים את מה שהשקיע במוסיקה, היה עילוי גם בתחום הזה.
ישראלי שלט באופנועי ה"הארלי" אך ידע לתקשר גם עם הצ'יפים הקשוחים (אולי מלכתחילה היה צריך להקצות אותם לנגני הפילהרמונית ולמנוע מהצ'יפים את המסלול המפרך שעברו בארץ).
בימיו האחרונים ניגן ישראלי על "הארלי".
לפני כ- 3 שנים פסק הכינור של ישראלי מלנגן כאשר נהרג בתאונת דרכים, למרבה האירוניה, דווקא כהולך רגל. יהי זכרו ברוך.

האינדיאנים בישראל, נמצאים היום אצל אספנים ברחבי הארץ והם בעלי ערך רב.
הכלים מרהיבים ביופיים ומעוררים התעניינות בכל פינה בארץ כמו גם בעולם כולו.

ברצוני להודות למר אמיר סתר על עזרתו. הערותיו והארותיו סייעו לי מאד.
אני רוצה להודות לאבי, מר זאב טנדט, על כך שבזכות האהבה שלו לתחום והכישרון הנדיר שבורך בו, אני מרגיש חלק ממשהו גדול וחשוב, חלק מההיסטוריה.