איך אילפתי מפלצת - BMW R100RS סיפור מסע.

[השושנים]

"חלומות לעולם אינם מתים. לפעמים נדמה לך שהם מתים,
אבל הם רק ישנים את שנת החורף שלהם, כמו איזה דוב קוטב זקן וגדול.
ואם החלומות ישנו הרבה זמן, הדוב הזה יתעורר עצבני ורעב"
-הרלן קובן-




השירשור הבא עוסק בחלומות, כאשר חלום חובר לחלום וביחד כולם מתמזגים לפנטזיה מתמשכת.
ניסית להזכר ממתי מקנן בי החלום, אבל ככל שחפרתי עמוק יותר לתוך ילדותי תמיד מצאתי סיבה מוקדמת יותר.


כך שבעצם זרעי החלום נזרעו עוד כשהייתי עובר בבטן אמי ההרה, כשהיא רוכבת יחד עם אבי על ווספה ברחובות
י-ם.


באמצע שנות השישים עוד בטרם ידעתי לעמוד, הווספה הזו הסיעה אותנו לכל מקום. התחושה, הריח, הרוח המכה
בפנים, מלווים אותי מאז.


ירושלים השתנתה, ואיתה כלי הרכב, גדלתי התבגרתי אבל בכל התחנות בדרך ליווה אותי העניין המוטורי. אין
ספור תיכנונים איך להפוך את אופני הראלי שלי לממונעות, סיבובים גנובים על האופנועים של הבוגרים בשכונה,
והדחף הגובר להיות בעליו של כלי כזה.


אין ספור שעות בליתי עם חזי השכן, בעל ידי הפלא ושיפתי הדבש, בהסבריו הפשוטים, הפכו תנועה קווית
לתנועה סיבובית, שהניעה את החלומות, חלקי מנוע מטונפים הפכו תחת ידינו למתכת מבהיקה ונוצצת.


חלודה הוחלפה בצבע, ומתכות דוממות לכלי החופש האולטימטיביים. תחת ידנו חזרו פיגרי אופנועים לנסוע
ואני הפכתי לאביר השדות והשבילים.


כמה פעמיים וכמה קילומטרים הלכתי רק על מנת להביא עוד בקבוק דלק לאופנוע, וכמה סחבתי אותו והוא אותי.


שנתיים ספרתי יום יום כמה נישאר לי עד ליום ההולדת ה-16 וכמה התרגשתי בשיעור הראשון, המורה
שהרים גבה לאחר השעור ושאל אם אני בטוח שזה השיעור הראשון שלי, אני רק חייכתי, אחרי השיעור הרביעי
הלכנו לטסט...." תזכור שאתה בטסט, ועל תישתולל" ככה עמי המורה, דקות לפני הטסט.


את רשימת של הכלים שעברו בין רגלי כבר קשה לזכור, חלקם היו חלק ממני וחלקם הפכו לסיוט, רובם
היו פיסחים ומוכים, בני בלי בית מוזנחים, שמצאו פינה חמה ויד אוהבת.


רובם התאימו לתקופתם, וכמובן לי בשנים הדלות יותר הכלים החסכוניים והקלים, פה ושם יפני חצי ליטר
או פחות, כולם שירתו אותי באמונה, אבל דוב הקוטב הגדול עדיין ישן....



-המשך יבוא-

[השושנים]

גדלתי והתרחבתי, גם בשנים וגם במשקל וגם בתא המשפחתי.
והאהבה למנועים, רטרו, וריח הדלק התעצמה, ושלחה זרועות גישוש
למקומות שונים, החלפתי למברטה בווספה, שהיתה תחליף מצויין לשיחרור קיטור
וידידות בשניים, בונס גדול כרכב אספנות שימושי, בארץ מוכת פקקים.

הצלתי חיפושית חבוטה רגע לפני גריסה, וכך הצלחתי לצרף את הדור הבא במשפחה
לאהבה המטורפת לתחביב, כל חלק במשפחה הצטרף מסיבותיו הוא, הבן הגדול
כי רצה אופציה נוספת לשינוע כאשר הגיישה המשפחתית תפוסה, הבת כי משהו בשנות
השיבעים האבודות דיבר אל ליבה, הבן הקטן פשוט אהב את הנסיעה הקופצנית על המושב האחורי
ואת היחס המועדף והחיוכים לו זכה הרכב שנסענו בו, והאישה נידבקה בפעילות המשפחתית
במסעות, ובחברים. אבל למרות האידלייה משהו היה חסר.

הווספה המקסימה התאימה אולי למסעות יחיד מקומיים, מקסימום גיחה קצרה בשניים.
החיפושית לא היתה תחליף אמיתי לחופש הדו גלגלי ולרוח בשיער שאבד....
ושם בקוטב, הדוב הזקן מתחיל להתעורר והוא רעב. - רן

[השושנים]

הרעב, מקרקר בבטן, זה מתחיל במבטים ירוקים על כלים דו"ג של אחרים, ואני מנסה
לזכור משעורי התנ"ך הרחוקים האם "לא תחמוד" מתקשר גם לאופנוע שכנך...

כאן סיבוב חפוז, פה ליטוף קליל של מעצרת גז זרה, והבטן כואבת, ומזכירה.
חישובים, תיכנונים....כוונות, "אין סיכוי"....המרחק ענק.

[השושנים]

... ואז פגשתי את זאביק, איש מדהים, ככה בשיחת אחר צהרים אחת, ואולי זה היה בכלל בבוקר?
דיברנו על החיים, ובין צפייה באוסף המוטורי המדהים שלו ושיחה כללית על חלומות ותוכניות.
הדוב נעץ שיניים, דיברנו על טיול אופנועים בחו"ל, זאביק היה ממוקד, עברו קפריסין היא
החלום, ועבורי הטיול על גבי האופנוע, היעד פחות משנה, פינטזנו על טיול משותף ואז זה היכה בי
טיול ווספות בחו"ל זה אולי נחמד לא הסתדר לי באמת עם החלום, זה פשוט לא היה זה, חיטוט נוסף העלה
שדווקא קרוזר ענק, עם מקום לשניים ועוד קצת ציוד, מתלבש הרבה יותר טוב עם הנסיעה...
השם הראשון שצץ לי בראש היה כמובן BMW סוס אציל גומע מרחקים הבנוי בדיוק למשימה כזו.
וזאביק לא מפסיק להפתיע, "אני יודע על אחד, תבין רן אני לא ממש בעניין BMW ועוד כזה חדש (1977)
אבל בוא נלך לראות." פשוט לא הייתה לי ברירה זה היה חזק ממני, אז הלכנו...

[השושנים]

...לקח לי פחות מיומיים ועוד פחות שעות שינה.
והגענו זוגתי שתחייה ואני לפגוש את המפלצת.
הוא עמד שם, מוכה וחבול, מחובר לכיסא גלגלים,
חסר שיניים וכבוד, מושפל, מסרב בתוקף להישיר עינייו
גם לאחר שהשקתי אותו, רטן בזעם, מסרב לאכול מידי.ולענות לפקודתי.
השנים וההתעללות לא שברו את שרידי גאוותו, של הלוחם העקשן והזקן.
ואני הייתי עיוור, מהרגע הראשון סרבתי לראותו בבזיונו.
בדמיוני חבשתי פצעיו, האכלתי אותו מכל טוב, הוצאתי אותו
אל השמש לשזף חיורונו. דמיינתי את תרגלי הכושר והשיקום שנעשה
להחזיר לו את ביטחונו וגאוותו שאבדה ולחדש ימיו כקדם.
אבל חלומות חסרונם הגדול, שהם נעמדים חזית מול חזית
אל מול המציאות, מותחים חזה ושולחים מבטי איום אחד לשני.
בדרך כלל החלום משפיל עיניו מקפל זנב ונעלם, זה טיבעם של חלומות
מעטים זוקפים ראשם, ודווקא אז התרחש הפלא הגדול
ההעזה והחוצפה של החלום הודפת את פני המציאות ודוחקת רגלייה....
__________________

[השושנים]

...היה ברור לי שאני מאמץ אותו, אני לא יודע מה קסם לי יותר,
מנוע האלף סמ"ק המיושן, ואולי פני הבוקסר הקשישים שלו,
עוד לפני לחיצת היד, כבר ישרתי כאן וסידרתי שם, מבט אחד
לעבר האישה הספיק, גם בה נעץ הדוב ציפורניים.

הסכום שביקשו עבורו היה מוגזם, הרבה מעבר ליכולת שלי לשלם
אבל מסתבר שגם למוכר, היתה פינה חמה בלב למפלצת, או אולי
היו אלה יסורי מצפון, כך או כך העסקה נחתמה בלחיצת יד.
ולי כבר לא נותרה סבלנות, לא היה ברור איך נעבירו למשכנו החדש
מבלי להוסיף על סיבלו, או איך נממן את האימוץ, אבל כל זה כבר לא
עיניין אותי, הדבר החשוב ביותר היה להביאו אלי הביתה, מהר...

[השושנים]

...יומיים נוספים חלפו, רובם ללא שינה, והגעתי ביחד עם ג'ינג'י "לדבר ביזנס"
המיפלץ שוחרר אחר כבוד מכיסא הגלגלים, למיכלו נמזג ליטר דלק.
ואני ניצלתי את ההזדמנות לעשות לו מקלחת ראשונה, בעזרת הגרניק שהיה במקום.
המיפלץ לא הגיב אבל הערכתי שהוא מתכנן בליבו כבר את הנקמה.

את שלושים המטר, מהמקום בו שהה המיפלץ, ועד לעגלה נאלצנו לעבור ברגל.
אבל לא מיפלצת גאה כמוהו תוותר על מאבק עיקש. זקן חבול אבל לוחם בחסד.


כיוון שהבלם הקדמי שכח את תפקידו, כבר לפני שנים,
והמיפלצת ניסתה שוב ושוב להטיח עצמה בקרקע ולהתחפר, נהלנו קרב איתנים,
היה חשוב להבהיר לו מיד מי כאן "בעל הבית" וזה לא קל, שני זכרי אלפא
רבים בינהם על מנהיגות הלהקה...

גם אחרי שהורם אחר מאבק לעגלה, ונקשר באסורים, עדיין לא נכנע המיפלץ, ולאות מחאה הגיר
את כל הדלק מימכלו על ריצפת העגלה.
הסתכלתי בו ברגעי השפל הקשיים ביותר שלו, ולא היה לי ספק, מכאן והלאה ניתן רק לעלות,
ואכן ככה בדיוק היה....

[השושנים]

...העליות לי-ם עברו עלי במתח, אי אפשר היה לדעת מה קורה מה קורה בעגלה מאחור.
המיפלץ דווקא היה שקט, והשקט הזה הדאיג אותי יותר.

הגענו הביתה, בזהירות הורדנו אותו מהעגלה, ולא היה לי זמן לעשות אפילו היכרות קצרה
הזמן דחק להחזיר את הרכב והעגלה חזרה, כיסיתי אותו בכיסוי רכב ישן, וקשרתי היטב לעמוד.

הדרך לשם וחזרה עברה עלי בחוסר סבלנות, עצרתי למלא דלק בבקבוק ואצתי אליו,
שחררתי אסוריו, מזגתי דלק לקירבו, והנעתי...

[השושנים]

...לקח לו כמה פעמיים, הוא קצת השתעל, ירק, נפח נפיחת עשן, והתעורר
לא הצלחתי להתאפק, ועליתי על גבו, היה ברור לי שאני עושה מעשה אסור
לקח לו כמה שניות להבין שאני כבר על גבו, ואני מנסה להתרגל לתחושות,
לגודל, למשקל. לא היה ברור לי כיצד יגיב, איך יתנהג, ידעתי בוודאות שהוא
פצוע, וחלקים ממנו בקושי מתפקדים, "הירגע" ליטפתי אותו בעדינות.
האמת שגם בכישורי לא הייתי בטוח לגמרי, חלף זמן רב מאז שיחקתי במגרש
של הגדולים, בשנים האחרונות השתעשעתי עם כלים קטנים ובנוניים, ופה
מדובר במפלצת ברזל כבדה, לחיצה על הקלאץ', רגל שמאל מגששת לכיוון
רגלית ההילוכים, בעוד רגל ימין תומכת בכל 240 הק"ג שמרגישים הרבה יותר,
"קליק" הראשון משולב, שחרור מבוקר של הקלאץ', יד ימין פותחת קצת מעצרת
המיפלץ נוהם ומתחיל למשוך קדימה, שיחרור רגל ימין מהמשקל,
מציאת האיזון הנדרש הוספת מעט גז ליציבות, וזהו, מכאן כבר אין דרך חזרה...

[השושנים]

...הזכרתי לעצמי כל הזמן, שאנחנו לא ממש מכירים אחד את השני, ואולי זה קצת מוקדם,
אבל לא יכלתי להפסיק, המיפלץ הופתע מהחופש שניתן לו, ומהיכולת לשחרר את העצמות.
הצלחתי להרגיש שיש המון דברים שמציקים לו, מכאיבים לו, אבל הוא שש אלי קרב ותנועה.
למרות הכאב והכושר המדולל הוא נהנה, מהאוויר, מהתנועה ממתיחת האברים.
כמו סוס קרבות ותיק ששומע את חצוצרות הקרב, ומריח את אבק השריפה באוויר, נושך ברסן
בחוסר סבלנות, ומבקש לפרוץ קדימה, סיבוב פרסה, איך מתמודדים עם המשקל?
המפלץ מתעלם מכל הטעויות שלי ופונה בעצמו, עוד קצת גז והוא מתיישר ומאיץ....קליק...
הילוך שני...קליק...שלישי...מגיעים למקום, המיפלץ לא רוצה לעצור, הוא גונח וחורק,
ופולט יללה מקפיאת דם מהגלגל האחורי עוד קצת דרמה והוא עוצר, לחיצה על מדומם המנוע
והמיפלץ נירגע. בחוץ כבר מחשיך, סמרטוט נקי ואני מעביר לטיפה אחרונה על גופו והמיפלץ
ניקשר היטב לעמוד עד למחר שניפגש שוב....

[השושנים]

...ירדתי אליו ברגע הראשון שהתפנתי מחיי היום יום, חמוש בארגז הכלים הנאמן,
פינקס ועט, המיפלץ הופשט משיריונו, לחלוטין, הפיריינג, המזוודות, האוכף הפצוע
תושבות המצבר פורקו לחלוטין והתחלתי לחבוש ולנקות את פצעיו, אוכף חדש הוזמן מחו"ל
מצבר חדש ניקנה והוחלף ברגים שאיבד בנסיבות מסתוריות הוחלפו באחרים, וחלקים רופפים
הוחזרו למקומם. העט חרט בפינקס וככל שפישפשתי לעומק גיליתי יותר ויותר מכות וחבורות
שיש לטפל בהם, המיפלץ עצמו שיתף פעולה, ודומה כי אצבעותי וכלי העבודה המחטטים בו
עושים לו טוב, למרות הכאב הוא נהנה מתשומת הלב לה זכה אחרי זמן רב. כמעט שלושה
ימים בילינו ביחד, והצלחתי ביכולותי הדלות לשפר המון, רשימת הרכש נתארכה, וככה עבדתי
בעשר אצבעותי עד שממש לא נישאר דבר שיכולתי לעשות בעצמי, "עכשיו ידידי תורו של המומחה,
אתה חזק מספיק להגיע עד משכנו של הרופא לטיפול מקצועי," טלפון ליוני (מיוני אופנועים) וקבענו
תור לטיפול מקצועי...

[השושנים]

...הגענו למומחה, נהנתי לראות את ההתקהלות סביבו, והוא נהנה מתשומת הלב
מגיע לו ללוחם הזקן, לזכות קצת בגאווה, ואז הגיע יוני, בסבלנות אין קץ גישש לכאן משך שם,
בדק דופק לחץ דם, וקבע דיאגנוזה, לא חשבתי לרגע, מהיום שניפגשנו שזה יהיה קל, או פשוט,
אבל שום דבר לא עצר אותנו, חלקים הוזמנו מחו"ל, וגם בארץ לא חסכתי דרך, בית ההבראה
הבריא את המיפלץ וניתן היה לראות כיצד הוא מתחזק ומתייצב מרגע לרגע, אבל חשוב היה
לא לוותר ולא לחפף, המבחן הראשון הגיע מהר יחסית, והמיפלץ ניגש למכון לעבור טסט
המסלול עבר במהירות, והוא קיבל הכשר תנועה חוקי, את השלב הראשון עברנו בהצלחה
ועכשיו נותר לנו פרק ההיכורת שלנו, עכשיו צריך להתחיל ללמוד לחיות בשניים...

[השושנים]

...זהו נגמרו התירוצים, טסט בתוקף הביטוח גם, ועכשיו צריכים לדבר ביחד
ובאותה שפה! מנסיוני למדתי שאם לא נותנים לכלי שרוכבים עליו את הכבוד
ותשומת הלב הראוייה לו, הכלי משיב מלחמה, לא משנה אם מדובר בקטנוע 50 סמ"ק
או מפלצת ליטר+, התוצאה במאבק העיקש בין הישרדות במלחמה על הכביש, שיווי
המשקל, והאספלט הקשה, תמיד כואבת ותמיד לרעת הרוכב.
החיים על גבי סופי הווספה היו קלים יחסית בכל המובנים, סופי קלה, זריזה, משתלבת בקלות
אין צורך בתרגלי הנפת רגלים המתאימה לבלרינה מהבולשווי הרוסי, בכדי לטפס על אוכפה
והיא לא מאיימת, לא בפתיחה חזקה מדי, לא בעצירה בגלגל נעול, ואפילו לא בעת החנייה
והעמדה על הג'ק המרכזי, בקיצור בדיוק כל מה שהמיפלץ הזקן לא. אה כן וקיימת גם
ההיכרות האינטימית, עם סופי דומה שאני כבר שנים, והמיפלץ...בהמה חדשה.
אז עם הרבה חשש בלב והמון טקס בישבן נעמדנו אחד ליד השני מודדים עצמינו במבטים
חשדנים, כל אחד מכונס בעצמו ומנסה לעשות סדר במחשבותיו.
זהו זה עכשיו או לעולם לא...

[השושנים]

...זה התחיל בסיבובים קטנים בחנייה, למדנו אחד את השני
מהר מאד כבר הסתובבנו בכבישים, והוא התחיל לקחת אותי לעבודה
לא היה פשוט לאלף מפלצת אחרי שנות שבי רבות כל כך ולחזור לעיניינים,
לפעמים לא היה ברור מי פחות בכושר הוא או אני, הידיים כאבו, ביחוד
היד של הקלאץ', ההשתלבות בתנועה ובפקקים היתה נוראית, המרווחים בין
הרכבים וכל נתיבי התנועה המוכרים לי הייטב, מתקופתה של סופי הווספה
היו חסומים בפניינו, המיפלץ פשוט לא עבר בהם, הוא היה גדול מדי כבד מדי
והרגיש מאד מגושם, אבל החיבור היה מהיר, מהיר הרבה יותר מכל דו"ג
אחר שהיה ברשותי, אולי היו אלה הגעגועים לאופנוע כבד, ואולי קצת המעטתי
ביכולות הרכיבה שלי, אבל על גבו הרגשתי מיד בבית, במקומת שלקח לנו יותר זמן
להשתחל ולהתחשל, המפלץ פיצה מאוחר יותר במהירות גבוהה ויכולת מתפרצת.
לאט לאט הוא הפסיק להרגיש מגושם והתחיל להרגיש יעיל, למדנו להתגבר על החולשות
ולנצל הייטב את היתרונות, התחשה של החיבור עברה גם אליו, יותר ויותר הוא
נכנע והתמסר, מפצה על טעויות הנהג שלי, ואני סולח לו על חטאיו ומוגבלותו.
הכושר עלה, אבל עדיין זכרנו שניינו את הימים הקשים שעבר, ואת פגעי הזמן
שנתנו בו השנים,
לשבת הראשונה שלנו ביחד תכננתי טיול בשלושה, הגיע הזמן להציג בפניו את
הגב' הראשונה במשפחה, והדרך הטובה לחבר בין כל הצדדים היתה טיול משותף...

[השושנים]

...אז התירוץ הרשמי היה אירוע משפחתי על גדות נחל אלכסנדר, הגמדים היו שקועים
כל אחד בעיסוקיו, ולא שמו קצוץ על רצון המבוגר האחראי (אני ???) לפעילות משפחתית
מגבשת, נותרנו זוגתי שתחיה ועבדכם לבד במערכה, אז כשמישהו מחלק לך לימונים תעשה...
לימונדה, הזדמנות נהדרת למיפלץ למתוח חלציו ולהכיר את כל הלהקה, התירוץ שרק לפני יומיים עבר
טסט לא יעזור לו.
הגעתי אליו והורדתי ממנו את הכיסוי, המפלץ מיצמץ בחשדנות מול האור, קצת ניגוב אבק
ובדיקת מפלס השמן, ודרך אגב זרקתי לו שהוא עומד להכיר את האישה שאיתי, המיפלץ
מצידו אמר שזה מעניין לו את אור החנייה. אבל כשהגיע הגב', באיחור אופנתי, הוא כבר דיבר אחרת,
חנפן..., תיכף ומיד נימצא מקום לתיק, למעיל, ולשאר הציוד, לחיצה קלה על כפתור הסטארטר
והמנוע מטרטר במרץ, חימום קל, וגם הגב' עולה על האוכף הכידון מופנה לכיוון היציאה מהעיר
שחרור קלאץ, וההרפתקאה מתחילה...