...שמש חמימה היכתה בפנים, המיפלץ ממש לא התרגש מהתוספת האנושית על האוכף.
ואני ניסיתי כמה שפחות להזכיר לו אותה, התנועה היתה דלילה יחסית לשבת בבוקר.
וכמעט מבלי להרגיש כבר היינו על כביש בגין לכיוון היציאה מהעיר, לא הפסקתי להתרגש
מתגובות המיפלץ למעצרת ולכוח הבלתי מתפשר שלו גם בשתיים, הסחיבה היתה
טובה מאד וההרגשה כאילו שום דבר לא עומד ביני ובין המרחבים והדרך, את הירידות
מירושלים עשינו מאד בזהירות, שנינו לומדים דברים חדשים אחד על השני, ומתרגלים
העברת משקל והטיות נכונות בריקוד קדום, קצת לפני הסיבוב לקסטל הורדתי שני הילוכים,
המפלץ ממש לא דרש את זה אבל אני רציתי לבדוק מה עשו לו תרגילי הכושר מהזמן האחרון.
קלאץ' גז קליק קלאץ' גז קליק, הילוך שלישי כניסה לסיבוב השכבה, אני שומע את המנוע מתאמץ
הלב (שלי) מגביר פעימות האם נצליח לשמור על הקו שתכננתי? מבט רחוק לתוך הסיבוב,
יש לו נטייה ללכת לאן שאני מסתכל אין רכבים שמפרעים, עוד קצת גז ואולי עוד הטייה, רק לא להגזים,
הסיבוב כבר מאחורינו ונישאר לתת יותר גז, וואוו הוא רץ הברנש, קליק, רבעי, ממשיך לרוץ ורוצה עוד,
עכשיו אנחנו על גבול המהירות החוקית (החדשה) רגע לאן הוא ממהר אולי כדי להוריד קצת גז,
קליק חמישי, שום דבר לא יעצור אותו? ממשיך לרוץ, הרעש מהמנוע נישמע קצת יותר פחוס
אבל אין סימנים לקוצר נשימה, קופסאות הפח נישארות מאחור, מזל שאין לו צורך אמיתי ביותר מחצי נתיב,
ומעט רווח, אנחנו בשיא העלייה.
מאוחר יותר הוא יספר לי שהיה שקוע כלכך בתחושות שבכלל לא שם לב שזו עלייה, שחצן.
מוריד מידית הגז לתת לו להתקרר קצת בירידה, ומברר עם האישה שאיתי איך היא מרגישה,
חיוך של אושר מרוח על הפנים שלה ואנדרנלין בלב של שנינו...