ב-1 באוקטובר 1955, במהלך תערוכת הרכב של פאריס, הוצגה הסיטרואן DS החדשה. לא הייתה זו עוד מכונית חדשה, חדישה או מתקדמת המושקת בקול תרועה רמה, כפי שאנו מכירים מתערוכות בנות ימינו. מחליפת הטראקסיו-אוואנט המצליחה היתה קפיצת מדרגה נחשונית לפנים - לא רק בפרמטרים של סיטרואן, אלא עבור תעשיית הרכב כולה. אלמלא הצליחה והפכה לסמל, ניתן היה להגדירה כמכונית שהקדימה את זמנה...
העיתונות יצאה מגדרה. את ה-DS הגדירו לא כעוד שלב באבולוציית המכונית אלא יותר במונחים של ההבדל בין שחור-לבן לצבע; "עידן חדש בתעשיית הרכב".
עד היום לא נשכחה ה-DS, ומועדוני המעריצים שלה ברחבי העולם פעילים מאי-פעם. כנראה שהיה בה משהו מיוחד, במכונית שכמעט מייד עם הפסקת ייצורה הפכה לפריט אספנות נחשק עם אלפי בעלים המאוגדים במועדוני מעריצים דתיים כמעט. ולא, לא מדובר באקזוטיקה ספורטיבית או בקלאסיקה יוקרתית שיוצרה בכמויות קטנות. היא גם לא היתה יקרה או נדירה במיוחד: קרוב ל-1.5 מיליון ממנה יוצרו. היא ללא ספק היתה מיוחדת, כמעט בכל היבט, ולא בכדי הפכה מכונית הסלון המשפחתית חסרת היומרות לאבן דרך מהותית ביותר - אולי אחת החשובות שבהן - בתעשיית הרכב כולה. הנה סיפורה המאוד מתומצת של הסיטרואן DS - המכונית שההגדרה "הרמוניה" אולי תיטיב לתארה יותר מכל...
טובים השניים
ה-DS היתה פרויקט של שני אנשים: אנדרה לה-פבר המהנדס, ופלאמיניו ברטוני המעצב (לא להתבלבל עם ברטונה האיטלקי). שניהם תכננו ועבדו עוד ב-1934 על הטראקסיו-אוואנט. שני הכישרונות איחדו כוחות ליצירת הפלא המוטורית המכונה DS. החיבור הוליד הרמוניה מושלמת בין מכניקה לעיצוב - שניהם היו מהפכניים, חדשניים, מעזים ושונים מהמקובל. כיום יש המפרשים את סיפור ההצלחה של ה-DS כמקרה נדיר בו הצליחו יוצריה להפוך טכנולוגיית אוואנט-גארד למשהו נפוץ ונגיש עבור רבים. בכל זאת, המדובר היה במכונית משפחתית לא יקרה, שנמכרה בעיקר כסלון 4 דלתות או כסטיישן.
המדובר אמנם בענייני טעם וריח, עליהם כבר נאמר לא מעט, אך אי-אפשר להתייחס ל-DS - מכל זווית והיבט - תוך התעלמות מהמראה. ברטוני המעצב (לא להתבלבל עם ברטונה) "פיסל" את יצירתו כמעט יד ביד עם האב המכני/טכנולוגי של המכונית - אנדרה לה-פבר, שמבחינתו יותר מכל עניין אותו מקדם גרר נמוך, קרי: מרכב אווירודינאמי. מעצב לא יכול לבקש צד טכנולוגי, "ארצי" והגיוני יותר ממה שתרם לנוסחה שותף שכזה. זו, ככל הנראה, הסיבה לכך שגם כיום, למעלה מ-50 שנה לאחר חשיפתה הראשונה, אנו עדיין מתפעלים ומתפעמים מהסינתזה המדהימה בין המראה והשימושיות של ה-DS.
וה-DS חריגה ושונה לא רק בעיצובה החיצוני אלא גם בזה הפנימי; לראשונה יכול היה הנהג לתפעל מערכות רבות מבלי להוריד את הידיים מגלגל ההגה - חידוש שאיש לא חשב על חשיבותו עד אותה העת. לוח המחוונים הוא בהחלט יצירת אומנות עיצובית, מעוצב כהמשך טבעי של חופת המנוע ויחד עם החלון הקדמי הגדול והמשוך מעלה ולאחור מואר באופן יוצא דופן, מעניק ליושבים בפנים תחושת מרחב וחלל גדולים מכפי שעמד לרשותם באמת.
גם מתחת לפח, באגף הטכנולוגיה שאנו בדרך-כלל מרגישים יותר מרואים או מבינים, התחוללה מהפכה עם השקת ה-DS. במובנים רבים נחשבת ה-DS לפורצת דרך טכנולוגית, בהופכה טכנולוגיה מתקדמת וחכמה לנגישה, המונית וזולה. אפילו אצל רוב מכוניות היוקרה האירופיות באותן שנים לה היה הגה כוח בגדר סטנדרט, כפי שהציעה ה-DS. אותו הדין לגבי בלמי כוח, שנעזרו במשאבות הידראוליות להגברת כוח הבלימה.
אחת הסיבות שה-DS יוצרה כמעט ללא שינויים משמעותיים במשך 20 שנה הייתה היתרון ההנדסי/טכנולוגי שלה על-פני המתחרות. אלה - חלקן מייד וחלקן רק לאחר כמה שנים, לנוכח ההצלחה המפתיעה של ה-DS - התעשתו ונאלצו ליישר קו עם הטכנולוגיה שהוצעה ב-DS.
הלב הטכנולוגי של ה-DS - בדומה רק למה שהוצע במכוניות המרוץ המתקדמות של יגואר באותן השנים... - היתה מערכת הלחץ הגבוה (משאבה מרכזית), שסיפקה לחץ הידראולי לתפעול מערכת המתלים ההידרופניאומטית (להעלאת והורדת המרכב מעל למתלים), הגיר בעל המצמד האוטומטי, הגה הכוח והבלמים. גם השימוש בחומרים מתקדמים ו"עתידניים" לזמנו - כמו פלסטיק ואלומיניום - היו בגדר סנסציה שטרם נראתה עד אז במכוניות בייצור המוני.
פטריוטיות צרפתית
אין ספק שללאומנות ולפטריוטיות הצרפתית היה חלק נכבד בהצלחת ה-DS. שרי ממשלה ופקידים בכירים העדיפו את ה-DS המודרנית והמתקדמת על-פני מכוניות יוקרה מסורתיות, יקרות ו"זקנות" יותר. כבר בשנת 1959 הוצעה גרסת "Prestige" ל-DS שצוידה בחלון עולה ויורד בין הנהג לנוסעים מאחור ובטלפון-רדיו. גרסה זו נועדה לאלה שהעסיקו נהג מקצועי, קרי: פקידים בכירים, מנהלים ואנשי עסקים. שארל דה-גול היה מעריץ של ה-DS, וכמובן נסע בכמה מהן. יחסי ציבור מושלמים מאלה לא יכלה לבקש לעצמה החברה: גם "העם" רצה מכונית כזו לעצמו. בכל אירוע ממלכתי בו נסעה שיירת מכוניות DS לאורך השאנז אליזה נכחו עשרות אלפי צופים, ושיירות ה-DS השחורות בהחלט לא יכלו להציע פרסום טוב ויוקרתי מזה. זאת ועוד: בניסיון ההתנקשות בדה-גול בשנת 1962 יצאה ה-DS הנשיאותית כגיבורה וכמי שהצילה את מנהיג צרפת: היורה פגע מספר פגיעות ברכב ואף ניקב 2 צמיגים, ולמרות זאת הצליח הנהג לחלץ את הנשיא ללא פגע מאזור הסכנה בנסיעה מהירה למקום מבטחים - ככל הנראה הודות למערכת המתלים המתקדמת של המכונית וליציבותה הרבה (ניתן היה לנסוע בה גם בהיעדר גלגל אחד).
גדולתה של ה-DS היתה בכך שהיא היתה לא פעם הבחירה הראשונה עבור מגוון קטגוריות של רוכשים; החל מבעלי מקצוע שרכשו גרסת סטיישן להובלת סחורות בנוחות ברחבי צרפת, דרך צעירים בעלי ממון שנסעו בגרסה הפתוחה, נהגי מוניות, אמבולנסים, אנשי מכירות שנאלצו לגמוא מרחקים גדולים ועד לשועי הארץ הצרפתיים שהובלו בידי נהג בגרסה מפוארת ומאובזרת. אפילו ציידים ובעלי בתי כפר אמידים אהבו את ה-DS, שהודות למערכת הבולמים ההידרופניאומטיים שלה צלחה לנסיעה גם בשבילים משובשים - בשיא הנוחות... בבסיס כולן היו DS.
ה-DS שימשה גם כשגרירה מוצלחת עבור סיטרואן, בעיקר במדינות בהן הנציגה הבינלאומית הקודמת - ה-2CV ('דה-שבו') לא התקבלה בהומור הנדרש. בארה"ב, קנדה ואוסטרליה היתה זו, למעשה, הסיטרואן הראשונה המצליחה שהביאה את שם היצרנית לתודעה. באנגליה היא אפילו יוצרה עד 1965, עם התאמות נדרשות לטעם האנגלי - קצת יותר עור, לוח מחוונים מעץ, ואורות אחוריים גדולים יותר.
איזה סרט...
ה-DS כיכבה באינספור סרטים, משמשת עזר כנגדם של שחקנים מפורסמים רבים. מעבר לסרטים צרפתיים מצליחים כמו Fantomas מ-1964 (עם לואי דה-פינס וג'יין מרה), השתתפות בסרט כמו The Brain עם זאן פול בלמונדו מ-1969, שזכה להצלחה קופתית גדולה בעולם (למעלה מ-5 מיליון צופים), היתה בהחלט בגדר יחסי ציבור מושלמים. ה-DS אף "שיחקה" בהוליווד כאשר אפילו שנים רבות לאחר הפסקת ייצורה, עדיין ניתן היה לפוגשה בשוברי קופות כמו "בחזרה לעתיד 2" מ-1989 (עם מייקל ג'יי פוקס) או "תפוס אותי אם אתה יכול" מ-2002 של סטיבן ספילברג, בכיכובם של ליאונרדו די-קפריו וטום הנקס.
אבל, לא רק בסרטים אליהם הוזמנה ה-DS כשחקנית מבוקשת היא עשתה לעצמה את שמה הטוב. גם פרסומה על-ידי סיטרואן בתקשורת פתח עידן חדש בפרסום שנלמד ונחקר עוד שנים רבות לאחר השקתה הגרנדיוזית ב-1955; אנשי סיטרואן "נפלו" עם ה-DS לתקופה שהעולם - ובתוכו, כמובן, הצרפתים - השתוקק למשהו שיגרום לו להביט באופטימיות אל העתיד. היו אלה שנים של אחר המלחמה, בתקופה שבאירופה החלה התאוששות, ולא צריך היה הרבה יותר ממכונית איכותית, מתקדמת, יוקרתית ומהפכנית במובנים רבים על-מנת להעמידה על שערי המגזינים ובראש חוצות. מובן שהעובדה שהמדובר היה לא במכונית-על אקזוטית ויקרה אלא במכונית המונית, כמעט לכל אחד, היא שהפכה את העניין למרתק ומשמעותי כל-כך.
בקטלוגים ובפרוספקטים של ה-DS יושמו העקרונות והזרמים המתקדמים והחדשניים ביותר בתחום. היו אלה הקטלוגים הראשונים בהם הופיעו בהרחבה אלמנטים טכניים, בדמות איורים ושרטוטים, לצד צילומים אומנותיים מאתרים נבחרים בצרפת. בסיטרואן הוחלט לא לפספס את המומנטום, ולכן הוצגו חלקים טכניים מורכבים - שעד כה לא ממש הועמדו בקדמת הבמה בהשקות או בהצגות כלי-רכב חדשים - אשר בשילוב עם העיצוב הכללי של הקטלוג ועם המסר אותו רצו להעביר בסיטרואן, הלכו יד ביד עם התדמית הרצויה של ה-DS המהפכנית, המשלבת בין אומנות ואסתטיקה לטכנולוגיה מתקדמת.
במשך השנים הפך הצילום של ה-DS עבור הקמפיינים הפרסומיים, למודעות בעיתונים או לקטלוגים, לתפקיד יוקרתי עליו נאבקו טובי הצלמים של התקופה, בהם הנרי קארטייה-ברסו, וויליאם קליין, אנדרה מארטין ואפילו הלמוט ניוטון הגדול. גם מעצבים גראפיים מובילים של התקופה התגאו בעיצובים שביצעו עבור סיטרואן או בעבודות אומנותיות שעשו, בהם כיכבה ה-DS. בין אלה ניתן למנות את קארל סויילינג, פול ראנד ומילטון גלאזר.
עד היום מדברים על "האלוהית" בערגה - ולא רק בקרב אנשי סיטרואן או בקרב צרפתים בלבד. ה-DS מהווה כמעט קונצנזוס להגדרה מכונית מיוחדת, וייחודה הוא לא רק במכלול החלקים, שבמקרה שלה הופכים לשלם מושלם ומתקדם במובנים רבים. הצלחתה האמיתית - ובכך ייחודה - היא בעובדה שהיתה זו מכונית עממית שנמכרה בכמויות גדולות, ולא יצירה נדירה שהפכה אפיזודה בעולם הרכב. קשה לחשוב על מכוניות רבות שהשפיעו על עולם הרכב – ועל תחומים אחרים - כמו הסיטרואן DS. הסטנדרט החדש אותו קבעה, השפיע מיידית על כל תעשיית הרכב והקפיץ אותה שנים רבות לפנים, בהליך מואץ. ייתכן בהחלט שזו בעצם תרומתה העיקרית של ה-DS, שדווקא ייחודה, עיצובה השונה וה"גימיקים" שיושמו בה גרמו לרבים כל-כך להתאהב ביצירה המכנית הזו ולהעניק לה חיים ורגשות משלה.
ידיות הדלתות תוכננו לפונקציונאליות מרבית. לחיצה קלה פתחה ונעלה את הדלת, במקום לפחות 2 ידיות לביצוע פעולות אלה כפי שהיה נהוג עד אז.
ה-DS היתה לסיטרואן הראשונה שהשתתפה רשמית באירוע ספורט מוטורי. היא הצטיינה במירוצי ראלי ארוכים ומפרכים. היתה זו לא רק המכונית שהצליחה - סיטרואן היתה לאחת היצרניות הראשונות שהקימה מחלקת ספורט, וכניסתה לתחום העלתה את הרף בכל הקשור לסיוע, לוגיסטיקה ותמיכה בנהגים. ה-DS ניצחה כמעט בכל מקום בו השתתפה: ניצחון בראלי מונטה-קארלו ב-1959 ו-1966, אליפות העולם במירוצי שלג וקרח Neige et Glace ב-1960 ו-1967, ניצחון בראלי בלגיה (1961), ניצחון בראלי קורסיקה ב-1961 ו-1963, ניצחון במירוץ האלפים ובראלי מרוקו ב-1969 ו... צריך עוד?
|
|
בקטלוגים של ה-DS המהפכנית נעשה שימוש נרחב וראשוני בצילומי פרטים טכניים שונים ובאיורים המסבירים את תפקידם והרכבם של מכלולים שונים. אלה, יחד עם עיצוב אומנותי מתקדם, הציגו את ה-DS בדיוק באור שאנשי סיטרואן חיפשו: השילוב המושלם בין יצירה אומנותית מיוחדת לטכנולוגיה מתקדמת.
DS מבוטאת בצרפתית כ- deesse- משמע - "האלוהית". שם שדבק במכונית.
ראשי הממשל בצרפת נסעו כולם ב-DS שחורות. קשה לבקש יחסי ציבור טובים מכך, בעיקר כאשר ה-DS לא היתה מכונית פאר יקרה, אלא מכונית עממית שהוצעה גם בגרסאות זולות 
אל גרסאות הסדאן והסטיישן התווספה ב-1960 גרסת קונברטיבל אוורירית
גרסת הסטיישן מ-1971, במודעת פרסומת
מבנה גלגל ההגה הייחודי, לו חישור אחד, הפך לאחד מסממני ההיכר המאפיינים של ה-DS
אבולוציית ה-DS
אוקטובר 1955: השקה של ה-DS19 בתערוכת הרכב של פאריס
אוקטובר 1956: השקה של ה-ID19
אוקטובר 1958: השקה של גרסאות ה-Estate ו-Family של ה-ID19 וגרסת ה-Prestige של ה-DS19
אוקטובר 1960: גרסת קבריולה
אוקטובר 1961: לוח מחוונים חדש
אוקטובר 1962: עיצוב חזית חדש ושיפור האווירודינמיות
ספטמבר 1964: גרסת הפאלאס סלון המפוארת – במקור, עבור השוק האיטלקי
אוקטובר 1965: השקת ה-ID ו-DS21 עם מנוע 2,175 סמ"ק
אוקטובר 1967: הוספת פנסים מסתובבים עם ההגה
אוקטובר 1968: השקת ה-ID החדשה וה-DS20
אוקטובר 1969: ה-D ספיישל וה-D סופר מחליפות את ה-ID19 וה-ID20. ה-DS21 מקבלת מנוע מוזרק דלק (2.3 ליטר) לצד גרסת המאייד
נובמבר 1971: אופציה לגיר אוטומטי ב-DS21
אוקטובר 1972: השקת ה-DS23 בגרסת מאייד או הזרקה המחליפה את ה-21
אפריל 1975: ה-DS ה-1,455,746 - האחרונה - מיוצרת.
|