זה מתחיל במפגש מאולתר בין שני קמארו שמכריזים על נוכחותם בהרעמה של מנוע ה-V-8 של כל אחד מהם, ועל אף האווירה הנינוחה והרגועה שבין הנהגים נוצר לו מין איתגור שבשתיקה שגורר אחריו איזה ברנאאוט מסריח.
הכל טוב ויפה חוץ מהבדל גדול אחד, הפעם המפגש שנערך בסוך הקיץ הנוכחי, לא נערך בדרך כפרית נטושה של איזו עיירה במערב התיכון של ארה"ב, אלא היה זה זוג קמארו משופרים מתחילת שנות ה-70 בבעלות שני חברים שהתחרו זה בזה, במסלול המירוצים באיצטדיון עזאדי שבטהרן.
האירוע היה מפגש של Tehran Café Racers ומלבד כמה פרטים זניחים, כמו למשל לוחיות רישוי בפרסית ופחיות קוקה קולה עם כיתוב בפרסית, זה בקלות יכול היה להיות עוד מפגש שגרתי של מועדון רכבי שרירים בארה"ב.
מועדון ה- loose-knit group, שלוחה של המועדון שבפלורידה, הוא אחד מהמועדונים המוטוריים באירן. דגמים ישנים ממירוצי דיטרויט ההיסטוריים מהווים חלק נכבד בפעילויות של התרבות המוטורית האירנית שתופסת תאוצה, ולו למועדון היה זה האירוע הראשון מאז היווסדו.
"ציפיתי לנוכחות גדולה, יותר כתב ראמין סלקו בדוא"ל, עורך דין שרכש את השכלתו בארה"ב והמייסד של השלוחה האירנית. אבל 3 חברים בעלי דודג' צ'רגר 1968, פורד מוסטאנג מאך 1 1970 ו פונטיאק פירבירד טראנס אם 1978 נאלצו לפרוש".
הקאמרו הנדירה בעלת ביצועי העל שבבעלות מר סלקו היא הליבה של המועדון האירני ולטענתו דיטרויט מיוצגת בכבוד רב במפגשים שלהם, כאשר להערכותו 30-40% מהם אילו מכוניות אמריקניות.
בנוסף לקמארו הנדירה שלו וחידוש ימיה במירוץ המיאוץ, נכחו במפגש גם מכוניות אמרקיניות נוספות שכללו: מוסטאנג פתוחה 1965 משופצ, מוסטאנג GT 1967, מוסטאנג מאך 1 1972 (גם כן בבעלותו של מר סלקו) דודג' צ'רגר 1971, קורבט 1973, שבי בלייזר וביואיק פארק אבניו מאמצע שנות ה-70.
רב המשתתפים לקחו חלק במירוץ במסלול האובאלי ובמירוצי המיאוץ, בעל הביואיק שעשע את הנוכחים בדריפטים מרשימים תודות למנוע ה- 454-cubic-inch Chevy V-8 שהחליף את מנוע הביואיק המקורי.
אם בשלב הזה חברים יקרים נשארתם אתי ולא מאסתם ביתר "שרירים", אז בטח תעניין אתכם העובדה שהיו גם מכוניות אחרות שכללו: מרצדס בנץ סדן, קופה וSL רודסטרים; "מזראטי חמסין" 1975, שהייתה פעם חלק מהאוסף הפרטי " המוסך האימפריאלי" של השאה המנוח; MGB וטירומפף TR6 רודסטרים; ואפילו כמה חיפושיות.
הבעלים של המזראטי, פטאלי אספנדיארי לא הסתפק בהקפות חמות של המסלול, אלא גם הציג דריפטים ודונאטס מרשימים ומעשנים. מר אספנדיארי ששפץ מרצדס 300SL גולווינג, הוא סגן הנשיא של קבוצה התנדבותית של וועדת הפדרציה לאופנועים וכלי רכב עתיקים של אירן; מר סלקו הוא נשיאה של הקבוצה – מרשים ביותר, הם משפצים לבד, לו רק יכלו לדרוס את אחמדיניג'אד ולנו הייתה עדנה לערוך שם מפגשים.
אחרי בוקר על מסלול המירוצים, הקבוצה המשיכה לארוחת בוקר במרפסת של מסעדה למרגלות הרי האלברוז שמשקיפה על הבירה טהרן. "פקקי התנועה הכבדים בעיר משמשים לנו כתמריץ להסיר את הכיסויים ולתרגל את כלי הרכב שלנו" אמר מר סלקו
אירועי קלאסיות מעוררים התענינות רבה בטהרן, שזה די תמוה אפילו למר סלקו שכן, רב רובה של האומה נולד לאחר המהפכה האיסלאמית בשנת 1979.
בכל פעם שאנחנו מקיימים ראלי, הצופים מוחאים כפיים ומצפצפים לאורך כל המסלול, תשומת לב רבה באה מצד הצעירים ומופנית למרצדס ולמכוניות האמריקניות, אומר מר סלקו.
"בחודש שעבר השתתפו בראלי בעיר העתיקה של איספהאן, מכוניות אמריקניות שונות שכללו שבי סדן משנות ה-50 וה-60 כמו גם קמארו ופונטיאק פירבירד".
רב המשתתפים היו צוותים של בעל ואשה;
כולל אשה אחת שנהגה בשבי בלייזר צהובה, כאשר בעלה משמש כנווט, אמר מר סלקו.
ה"מולה" בירך כל כלי רכב שהשתתף בקו הזינוק של הראלי, שהסתיים בנצחונה של פונטיאק גראנד פרי 1972.
והנה הסבר הגיוני לפופולריות של המכוניות אמריקניות באירן; בשנות ה-70, כאשר עשרות אלפי סטודנטים למדו במכללות בארה"ב, פטור ממכס, אפשר לכל סטודנט לחזור עם מכונית אחת, בנוסף מחירי הדלק הזולים, אפשרו להם להגשים את מאוויהם ולהביא מכוניות עם מנועים עוצמתיים.
גם המוסטאנג 1972 של מר סלקו הגיעה בדרך זו, ולמרות שמר סלקו הוא לא הבעלים המקורי שלה, למוסטאנג מאז ומתמיד הייתה השפעה מיוחדת עליו.
נסיעה אקראית במכונית שלבי GT-500 1969 של השכן גרמה לו להתאהב במכונית שרירים – זה קרה כאשר היה בן 4 וכאשר גרו בארה"ב בגלל לימודי אביו
כסטודנט ב- George Washington University ומאוחר יותר ב- Case Western Reserve, מר סלקו נהג ב- VW Rabbit GTI 1983 משומשת לא פחות מ- 200,000 לאורך החוף המשרחי ומרכז ארה"ב.
הרבה מאד פירבירד טראנס אם הועברו לאירן בשנות ה-70. אחד מהם, מר קארמן אלביזדה מראשי מועדון מוטורי אמריקני, שברשותו 3 שחורות 1973, אדומה אחת 1976 ו1978 בצבע זהב מהדורה מיוחדת. מר אלביזדה, רופא שיניים במקצועו, העריך את מספר החברים במועדונו ב-250.
מכוניות GM אחרות משנות ה-70 עדיין נראות ברחובותיה של אירן, חלקן שיובאו בצורה רשמית, אחרות שהובאו בקיטים ונחשבות מהממות. חלק מהן הן הקאדילק סוויל 1976-79 אשר נחשקות ונחשבות פריט אספני באירן.
מלחמת שמונה השנים אחרי המתקפה העיראקית על אירן בשנת 1980, הביאה לתקיצוב הדלק. בעליהן של זוללות הדלק האמריקניות, אחסנו אותן ועברו למכוניות חסכוניות יותר או לתחבורה ציבורית, עובדה זו, לטענת מר סלקו הצילה חלק מהן מגזרת הגריטה.
למרות שמכוניות הללו רחוקות מלהיות חסכוניות, הממשלה מסבסדת חלק מהשימוש בדלק כאשר מאפשרת 10-15 סנט לגלון, מעל כמות זאת 45-55 סנט, אולם המגמה היא להפסיק את הסיבסוד לגמרי והעלאת מחיר הדלק.
עם אגזוז כפול, פתח אוויר מוחצן על מכסה המנוע, הקמארו של מר סלקו מזכירה את המכוניות המשופרות שהניעו אמריקה בשנות ה-70. למעשה זו מכונית שרירים מלכותית דגם נדיר של Baldwin-Motion Phase III Camaro, תוצר של שיתוף פעולה ארוך ואשר התפרק בסופו של דבר, בין Motion Performance ודילר של שברולט Baldwin Auto Company ששכן בלונג איילנד. השותפות הזאת יצרה חלק ממכוניות השרירים מדגם שבי, המהירות של שנות ה-60 וה-70 – ה- Phase III היו העוצמתיות ביותר והיקרות ביותר.
מר סלקו אימת את מקוריות המכונית שלו עם מייסד חברת Motion מר ג'ואל רוזן, שאשר שהמכונית נבנתה בסדנתו בשלהי 1973 ונשלחה לבעליה המקוריים בטהרן. באותה התקופה תקנות זיהום האוויר המחמירות בארה"ב חיסלה את מכירותיה ויצורן של השבי בעלות ביצועי העל.
כשסיפרתי לג'ואל רוזן שמצאתי את אחת מהמכוניות שנבנו על ידו, תגובתו הייתה כמו של אמן שמצא מחדש את אחת מיצירותיו, אמר מר סלקו.
הקמארו הכחולה, שהייתה המכונית לשימוש יומיומי של דילר של מכוניות משומשות במשך כמה שנים, נוסעת לא רע, אבל זקוקה לשיקום.
האתגר הגדול שלי, כרגע, הוא למצוא לה חלפים מקוריים, אומר מר סלקו, החלקים המקוריים שלה תוקנו כל כך הרבה פעמים שהם כולם מטולאים.
מר ג'ואל רוזן הפנה את מר סלקו לחברו הוותיק מרטין ל. שור, שכתב ספר על Motion Performance. מר שור הציג את הקמארו הכחולה של מר סלקו בספרו, בליווי תמונות שלה בטהרן.
אחד מהקשיים של אספני מכוניות אמריקניות באירן היא מציאת חלפים, אומרמר סלקו. פחות קשה לGM, קצת יותר לפורד, והכי קשה לדגמי קרייזלר.
בעלי מקצוע טובים לא חסרים (עוד סיבה טובה לדרוס את אחמדינג'ד). עלי קלהור למשל בעל הקמארו שהתחרה מול מר סלקו באירוע, ובעל שני תארי במירוצי מיאוץ אירניים, הוא בעל חנות מוערכת ביותר לאיבזור מכוניות מירוץ.
הוועדה לכלי רכב עתיקים בראשות מר סלקו מקדמת את ענין אספנות הרכב ושמורו באירן, הקבוצה עובדת בשילוב עם מוזיאון הרכב הלאומי (גם להם יש – לנו לא) שמציג כ-100 מכוניות שנשארו מצי מכוניות האספנות הנדירות של השאה הפרסי מוחמד רזא פהלווי, השליט המודח של מהפכת 1979.
הוועדה משפצת ומתחזקת את כלי הרכב על חשבונה; המוזיאון פועל להגדיל את שטח המתחם.
לפני כמה שנים, הוועדה הצליחה לבטל תקנה שגזרה גריטה על כל כלי הרכב מעל 25 שנים. בסתיו הנוכחי מר סלקו וחברי וועדה אחרים, עזרו לוגיסטית בהליך ביקורת הגבולות והמכס למשתתפים במירוץ "10,000 המיילים ראלי מפקין לפריס" (פרטים כאן ) בלג שחצה בשטח אירן כולל לצוותים האמריקנים.
אז מה דעתכם שנתכנן את ראלי פורים ישראל-פרס?
