איך אילפתי מפלצת - BMW R100RS סיפור מסע.

[השושנים]

...שמש חמימה היכתה בפנים, המיפלץ ממש לא התרגש מהתוספת האנושית על האוכף.
ואני ניסיתי כמה שפחות להזכיר לו אותה, התנועה היתה דלילה יחסית לשבת בבוקר.
וכמעט מבלי להרגיש כבר היינו על כביש בגין לכיוון היציאה מהעיר, לא הפסקתי להתרגש
מתגובות המיפלץ למעצרת ולכוח הבלתי מתפשר שלו גם בשתיים, הסחיבה היתה
טובה מאד וההרגשה כאילו שום דבר לא עומד ביני ובין המרחבים והדרך, את הירידות
מירושלים עשינו מאד בזהירות, שנינו לומדים דברים חדשים אחד על השני, ומתרגלים
העברת משקל והטיות נכונות בריקוד קדום, קצת לפני הסיבוב לקסטל הורדתי שני הילוכים,
המפלץ ממש לא דרש את זה אבל אני רציתי לבדוק מה עשו לו תרגילי הכושר מהזמן האחרון.
קלאץ' גז קליק קלאץ' גז קליק, הילוך שלישי כניסה לסיבוב השכבה, אני שומע את המנוע מתאמץ
הלב (שלי) מגביר פעימות האם נצליח לשמור על הקו שתכננתי? מבט רחוק לתוך הסיבוב,
יש לו נטייה ללכת לאן שאני מסתכל אין רכבים שמפרעים, עוד קצת גז ואולי עוד הטייה, רק לא להגזים,
הסיבוב כבר מאחורינו ונישאר לתת יותר גז, וואוו הוא רץ הברנש, קליק, רבעי, ממשיך לרוץ ורוצה עוד,
עכשיו אנחנו על גבול המהירות החוקית (החדשה) רגע לאן הוא ממהר אולי כדי להוריד קצת גז,
קליק חמישי, שום דבר לא יעצור אותו? ממשיך לרוץ, הרעש מהמנוע נישמע קצת יותר פחוס
אבל אין סימנים לקוצר נשימה, קופסאות הפח נישארות מאחור, מזל שאין לו צורך אמיתי ביותר מחצי נתיב,
ומעט רווח, אנחנו בשיא העלייה.
מאוחר יותר הוא יספר לי שהיה שקוע כלכך בתחושות שבכלל לא שם לב שזו עלייה, שחצן.
מוריד מידית הגז לתת לו להתקרר קצת בירידה, ומברר עם האישה שאיתי איך היא מרגישה,
חיוך של אושר מרוח על הפנים שלה ואנדרנלין בלב של שנינו...

[השושנים]

כבר שבוע, שלא רכבתי גם אני וכואב לי בעצמות, מחר אני יוצא לסיבוב
לכיוון נס הרים ומכוון בערך לשעה 11 להיות בבית הקפה שם, אז כל מי
שרוצה לפזר קצת רעל, לחלץ עצמות, ולהינות מאוויר צלול וקצת שמש שבטיחו, מוזמן! -רן

[השושנים]

...כביש י-ם ת"א עבר מהר מדי, כשאנו משחקים תופסת עם קופסאות הפח, הם
מנסים לתפוס ואנחנו בורחים, האישה נתמכת הייטב ומחבקת אותי מאחור, ואני...אני
מתמכר לתחושות, הרוח בפנים, החום שניפלט ממנוע המיפלץ, הרעד הקל בכידון
לריחות והתפרציות הכוח של המפלץ, והוא דומה שנהנה יותר וככל שמאפשרים
לו הוא מבקש עוד, גם האיילון רץ לי בין הגלגלים, וכבר הים הכחול משמאלי
ירידה לכיוון מכמורת ואנחנו בנחל, קצת "שטח" ברכיבה על שביל עפר, לא הסביבה
הטיבעית שלי ושלו, וצריך להתרגל ואנו נעצרים ע"י המשפחה...

[השושנים]

...ההתקהלות הליטופים, והמון תשומת לב, איך אפשר להתעלם ממפלצת כזו?
רוב בני הארבעים+ נאספו סביבי, והנשים בחנו אותם מרחוק בחשש.
לכולם היתה מילה טובה להגיד, ורובם שקעו בזכרונות על דו"ג כזה או אחר מעברם
עוד כשהיו צעירים ושעירים. צילומים אחדים כשכל אחד מנסה להלביש על עצמו פרצוף
קשוח כשהוא על גב המפלץ ומיישיר עייניו בעוז למצלמה. וזהו,
אני כבר מתכנן את הדרך חזרה. החזרה היתה חוויה אדירה, התחילה במילוי טנק הדלק
בתחנת הדלק, אח"כ ישבנו זוגתי ואני ושתינו קפה כשהמפלץ נח כמה מטר לצידינו
שסיימנו כולנו לתדלק, פצחנו בנסיעה הבייתה, העיין לא שובעת מראות והגוף מתמכר לתחושות
דומה שכבר הספקנו להכיר הייטב אחד את השני וכך הדרך חזרה כבר היתה מהירה יותר
חלקה יותר והרבה יותר מהנה...

[zeev]

אולי כדאי לאסוף את כל הפרקים לספר , יהיה רב מכר, יפה מאוד. אגב רן אם בתדלוק עסקינן , מן הראוי לבדוק האם אין צורך למודל הזה תוספת אשלגן . - זאב

[השושנים]

* זאביק מהיום הראשון אני מוסיף את התוסף, לא לוקח צ'אנסים!

...נסענו מהר, כמה מהר, רק אני והחרקים שהתנפצו לי על המשקף יודעים.
האישה שאיתי, מורכבת מופלאה, שעורי הריקוד והבלט בעברה משתלמים ברכיבה בשתים,
התנועות מתואמות, וכמעט ואין תזוזות מיותרות שעלולות לפגוע בריקוד האדם והמכונה.
התקרבנו אני והמפלץ, אני למדתי שלא לפחד ממנו ומגודלו, והוא למד איך אני אוהב
את הדרך והסיבובים, הוא לימד אותי שאין לנסות ולאיץ בו בהחלפות הילוכים מהירות
שפרט לחריקות מרגיזות מכיוון הגיר לא נותנות מאום, בסבלנות אין קץ לימד אותי לסגור גז
עד הסוף להמתין עשירית השניה להוריד הילוך, ואז לסובב במעצרת עד הסוף, והוא
מצידו מאמץ שריריו בועט לכיוון הגלגל האחורי ומושך בנחישות של קטר רכבת.
הפחוניות נישארות הרחק מאחור, ולי נישאר רק לכוון את הכידון כנגד כיוון הסיבוב
והוא כבר יעשה את השאר. עכשיו רק לתרגל מבט רחוק מחוץ לפנייה ולהינות.
פסי ההפרדה בין הנתיבים תקועים ברוורס, היכולת שלהם להתקדם לאחור (דבר והיפוכו?)
במהירות מבלי לאבד את הרצף מרשים אותי, כמו שמרשים אותי הכושר של המפלץ
הזקן להתמיד בשיוט במהירויות שהיו גורמות לשאר רכבי האספנות להקדים חלודה לוושת.
בסוף הקסטל מתחשק לי גלידה, ימינה לכיוון הקסטל הכביש לצובא ולצומת כרם, עוצרים
בגלידריה, אני מלקק גלידה אישתי שותה קפה ושינינו מתבוננים במפלץ ומקשיבים
לפיצפוצי המנוע המתקרר לו לאיטו....

[השושנים]

...הגענו הביתה, המפלץ זקוף מחייך, ומביט בי מזווית המשקף.
אני עוד שיכור מהחוויה ומהתחושות, אין ספק שהלוחם הזקן עמד
בכבוד במבחן, אותות הגיל ניכרים בו, צווחות ואנחות קלות נישמעו
בנסיעה, אבל הוא עמד במשימה בצורה מושלמת, העברתי סמרטוט
על גופו, מנקה את סימני האבק, וגוויות החרקים מהפריינג, סגרתי
ברזי דלק, עטפתי אותו היטב בכיסוי מלא, ובדקתי פעמים שהמנעול
הכבד סגור כהלכה, וטיפסנו הביתה כשאנו מגלגלים את החוויות והתחושות
בנינו. חישוב קל הבהיר לי את גודל המשימה שהמפלץ עמד בה אחרי שנות
שבי ארוכות, אין לי ספק שעדיין מסתתרות בו נפלאות רבות שעלינו לגלות ביחד
אבל דווקא הטיול הזה הבהיר לי שלא נס ליחו של הענק הזה, ובטיפול נכון
והמון אהבה ניתן להחזירו לכושר מצויין ולאלפו להיות בן ברית נאמן, לשנים
רבות, לאות תודה ביצעתי מס' הזמנות ב-אי ביי, מתנת תודה, מעכשיו
חשבתי לפני נשיקת מלאך השינה, מתחיל השיקום של המפלץ לחיים חדשים...

[השושנים]

...והחבילות התחילו להגיע מחו"ל, לאט לאט התחלתי לחבוש את פצעיו
לכסות צלקותיו, ולהשלים איברים שאיבד בסערת חייו הקודמים.
כל חבילה היתה חגיגה וכל חלק שהוחזר שלם לגופו של הלוחם היה עוד
שלב בריפוי.
נתתי לו תוספי אנרגיה למנוע, השקתי אותו במשקאות משובחים, ולאט
לאט הוא החל להידמות לתמונות מעברו המפואר.
והוא בתמורה החל להתמסר, העליה על המדרכות כבר היתה קלה יותר
פחות ופחות פחדתי להשתחל במקומות הצרים, ודומה שהוא מאתגר אותי
יותר ויותר לנסות ולהעיז, הקפיצים החדשים שהרכבתי לו לג'ק המרכזי עזרו לנו
בסוף הרכיבה, והוא הפסיק לנסות לזרוק את עצמו לקרקע בכל פעם...
ואז בימים של שמש ורצון, יצאנו לטיולים, כל פעם למקום אחר, שם בכבישים
הפתוחים הפגין המפלץ את יעודו האמיתי, עכשיו כשחודשו מחלצותיו,
מראהו השתפר, והמזונות שקיבל החזירו לו את ביטחונו וכושרו
הוא החל להינות מהשיוטים המהירים, מהטיולים והרכיבה, אבל עדיין הרגשתי
שיש לו עוד כמה סוסים שמסתובבים חופשיים וטרם חזרו לאורווה,
ביחד החלטנו לחפש אותם ולהחזירם הביתה...

[השושנים]

...איך נחזיר את הסוסים האובדים לאורווה, ומה ניתן לעשות על מנת להשיב ללוחם כוחו?
ספר מיוחד הגיע מחו"ל המפרט את איבריו המוצנעים ביותר, מידות וקטרים, לחצים,
וטיפולים המומלצים לו, רובם היו סינית בשבילי, אבל החלטתי לצלול למים.
שיטה נוספת שפיתחתי היתה מחקר ותהייה, שמעתי הצעות של מומחים בדקתי
שעות באינטרנט ולבסוף ביצעתי ניסויים בעצמי, מנסה ומחליט ובדקתי את ההשפעות
על המפלץ, והוא שיתף פעולה, והיה שותף נאמן למחקרים ולנסיעות, בכל פעם גילינו משהו
חדש, כל חלק שלו הצריך תשומת לב, ההזנחה, והתנהגות הבעלים הקודמים שלו
לא תמיד עולים בקנה אחד עם התפיסה שלי ונאלצתי לא פעם, לפרק עבודתם של אחרים
ולהרכיב מחדש כפי שאני מצאתי לנכון. שעות בילינו ביחד, הוא על מכשיר הטיפולים
ואני סביבו, הכי אהבנו את שלב ההרכבה הניקוי והיציאה לרכיבה, ושם בעצם התבצע
החיבור האמיתי, הרכיבה והתחושות...

[השושנים]

* מוקדש לטל שביט ז"ל איש האופנוע, שבמותו הוריש לנו תורה ללמוד וחלל עצום למלא.

...שהגעתי אמש לעבודה, שמעתי את זנב הדיווח שהעביר קצין המשמרת היוצא לדובר המשטרה.
בעודי מניח את הקסדה בארון, שמעתי בחצי אוזן קטעי מילים... רוכב אופנוע שנהרג....עיתונאי...
טל שביט...גוש אבן ענק צמח לי בתחתית הבטן רצתי לברר את הפרטים, וכאשר יגורתי בא לי.
הנורא מכל התברר מהר מדי כאמת כואבת, טל איננו, לא יכולתי לחלוק את הידיעה הכואבת עם איש
הפרטים טרם נמסרו למשפחה, אבל הרגשתי צורך אדיר לחלוק עם מישהו את הכאב הנורא יצרתי קשר
עם ידיד קרוב מבאי הפורום שידעתי שיהיה שותף לשמירת הסוד והכאב, שנינו ביכנו על האובדן העצום.
כשעה לערך כבר היו כל אמצעי התיקשורת מלאים בפרטים, וכולם ניסו לתרגם את הכאב והזעזוע למילים
אני הרגשתי בור בנשמה, ולא הצלחתי להביא עצמי לכתיבת ולו חלק ממה שהרגשתי באותו הרגע,
איך אפשר לתאר במילים, את ההרגשה שבכל פעם שאני כותב כאן, אני בודק שבע פעמים את הטקסט
מאיימתו של טל ועל מנת שלא יעיר לי על שגיאות הכתיב, ואצלי העיניין לא פשוט כדסלקטי!
בכל כתיבה שלי היתה רוחו של טל שותפה קבועה כמי שמציץ מעל הצוואר ומאיית לי את הכתוב.
ועכשיו אני מקווה שיעיר לי ממש לא איכפת לי להיפך.

בבוקר עלתי על המפלץ והתחושה היתה שונה, משהו עמוק נישבר בי בפנים, כי אם בארזים נפלה שלהבת
מה יגידו אזובי הקיר?

הרכיבה התבצעה כמו על ביצים, כל רכב היה חשוד פוטנצאלי כרוצח, ומאז הטסט לא זכור לי שהקפדתי
כל כך על כל תקנות התעבורה, לא כי פחדתי על עצמי, אלה ככיבוד המורשת של טל ולכבודו.

בלכתו השאיר אותנו טל חשופים, אבודים, לוחם אמת, מקצוען אמיתי ואופנוען ברמ"ח איבריו.
בחייו שימש טל ללא ידעתו אב רוחני, אח בוגר, ומבוגר אחראי, על דורות של רוכבי אופנוע ורבים חבים לו
חייהם.

טל יושב לו למעלה על ידו הקסדה, כועס על עצמו ולא מבין איך זה קרה דווקא לו, ומי הפסיק לו את המלאכה
באמצע. נבוך מהררי המילים וגלי האהבה, ושומר על כולם מלמעלה.

מהיום יהיה טל, בוחן האופנועים של אלוהים. - רן

ת.נ.צ.ב.ה

[השושנים]

...יש רגעים שאני אוהב לקרוא להם "רגעי הקסם", רגעים שהכל מתייצב בדיוק מושלם
ועובד כאילו עבורך, רגעים אלה נדירים ולכן כשאתה זוכה בהם ההנאה מושלמת.
שזה התחיל במזג אוויר מדהים של שבת בבוקר, התנעת המפלץ וחימום קל של המנוע
המשיך בכבישם ריקים של שבת שפתוחים כאילו עבורך, המפלץ חש במעמד החגיגי
והחליף הילוכים בדייקנות יקית, הרמזורים שיתפו פעולה ואותתו לנו בירוק, נופי ירושלים
הקסומים ניראו ניפלא לפני שהאבק והזיהום הרגילים יטשטשו את נקיון גשם החורף
אפילו השמש לא סינוורה אלה הפיצה אור יקרות על החומה של העיר העתיקה ומגדל דוד
מוכר הכעכים המתין ממש בפינת מפרץ החנייה מאפשר לי לעצור לרגע ולקנות בייגלה חם
זעתר וקציצה ענקית של פלאפל, אפילו הכסף בכיס הספיק בדיוק. חלפתי במהירות בתוך
מינהרת צה"ל נותן לצליל המנוע להדהד בין הקירות בסינפוניה מתואמת, לא התאפקתי
וסגרתי גז בפתאומיות על מנת לשמוע כיצד הבק פייר יורה עצמו מהחור באגזוז לקיר הקרוב
ומגביר את האפקט של עצמו פי כמה, חיוך ילדותי נימרח על פני מתחת לקסדה, כניראה שבסוף
השבוע האחרון החליט מישהו לסתום סוף סוף את הבור בחיבור בין פסי הרכבת הקלה לכביש
וכך הריחוף מעליהם עבר הפעם ללא הטלטלה הרגילה, משיכה בגז והאגזוז מילל בתענוג
והגענו לעבודה. ליטוף קליל למפלץ כיבוי המנוע מבט קל לאחור, ואני כבר מחכה לדרך חזרה...

[השושנים]

...עכשיו כשאנחנו כבר מסתדרים הרבה יותר טוב, אני עדיין מזכיר לעצמי שבסופו
של דבר החברות שלנו היא עדיין חברות על תנאי בין מפלצת ברזל לבשר ודם, והוא
עלול להפתיע ללא אזהרה, הוא או החולקים איתנו את שדה הציד.

הרכיבה עליו כבר הרבה יותר זורמת, ומשאירה יותר זמן למחשבות פילוסופיות,
משוחרר מהצורך להיות עסוק כל הזמן באילוף המפלץ לעשות כרצונך.

המחשבות בשבוע האחרון קשורות רובן ככולן במותו של טל, האסון הזה שאיש
לא הכין אותנו אליו תפס אותנו הרוכבים לא מוכנים, ההכרה שגם לטובים ביותר זה קורה
וביננו כמה מאיתנו באמת יכולים להגיד שהם טובים מטל? המקרה פגע בבטן הרכה שלנו
בגאווה שלנו אבל גם הבהיר לנו כמה אנחנו חשופים וכמה לא בטוח אצלינו על האוכף.

הידיעה הזאת מערערת ומקעקעת כל מה שחשבנו שאנו יודעים עד עכשיו, עכשיו כבר
אי אפשר להתעלם, והידיעה הזו מחלחלת בדם זורמת לידיים ולמוח וגורמת לי לפקד על
המפלץ בצורה שונה, בוגרת ואחראית יותר.

הכעס והתיסכול מהמות המיותר הזה מנסה לפלס לו דרך חכמה יותר לצאת למלחמה
בתרבות הנהיגה הקלוקלת בארץ הזו, התרבות שלקחה לנו את טל.

אני רוכב ברחובות י-ם והרחובות אינם כתמול שילשום, ההד החוזר אלי מהבתים הסמוכים
אותו הד, ורעש המנוע אותו הרעש, אבל משהו אחר מתרחש, אני מגלגל במוחי את עשרות
כתבות ההספד שקראתי, כתובות החושפות כאב של חברים שכולים ומספרות על טל
שלא זכיתי להכיר ומחזקות את תחושת ההפסד של כולנו.

אפילו המפלץ מכיר בחשיבות הרגע, ומתפקד בדרך מעוררת התפעלות גם לקשיש כמוהו שכבר
ראה בחיים דבר או שתים...

[השושנים]

...אחרי שתרגלתי את המיפלץ בטווחי נסיעה של 200-300 ק"מ החלטתי שהגיע הזמן
לעבור למרחקים ארוכים, במבט לאחור יתכן ותחילת היום היום היתה יכולה לייאש כל אדם
אבל בואו לא נקדים מאוחר למוקדם.
המוח האנושי היא מכונה פנטסטית, ויש למוח יכולות אדירות, אבל בגיל מסוים הוא גם
יכול לתעתע בנו אנושות, ערב לפני הנסיעה הגדולה, עבדתי משמרת לילה, וברגע
של הברקה פתחתי את הרשיונות של המפלץ על מנת לתכנן את השבוע הבא ולהביאו
לטסט, מסתבר שתוקף הטסט פג ביום הנסיעה, המשמעות שלפני הנסיעה צריך טסט
אבל חוט הזרם המרכזי שנותן חיים לסטרטר החליט להיקרע דווקא בהתנעה לקראת
הנסיעה למכון...

קפצתי ליוני מיוני אופנועים נדחפתי בתור, והלחמתי חוט חדש, באותה הזדמנות
גם רתכתי את רגל תושבת הארגז שהתפרקה, ולקחתי טופס רכב אספנות ועפנו
לטסט, המפלץ עבר כמו גבר... ומשם הדרך קצרה להעמסת הציוד למסע...

[השושנים]

...העמסנו, תיק מיכל מלא בגדים, מזוודת צד אחת לציוד בתוך תרמיל גב,
במזוודה השניה כיסוי לאופנוע שמן כלי עבודה פנס, ציוד ע"ר, שרשרת עבה!
ויצאנו לדרך, הכיוון אגמון החולה, קצת סידורים לפני היציאה מהעיר, אוכל
לבית הספר של הילדה, והכידון מופנה לכיוון ים המלח ירידה בצוקי עיסוויה
הראש מכוון איך להגיב במקרה של אבן שתעוף מכיוון הכפר, בכל זאת "יום-
הזעם" המפלץ מטרטר מונוטונית, מישור אדומים הכביש ריק ואנחנו מתחילים
להרגיש קצת חופש מהעיר, המדבר מימין שומם, עוברים את "המפלט האחרון"
ים המלח מבהיק בכוחל עז, והכבישים בשיממונו כאילו רק לי הם.
וכבר עוברים לכביש עוקף יריחו, אני משייט בנחת במהירות חוקית+מע"מ+
והדרך רצה, הצבעים משתנים במהירות ואני קשוב למנוע, חרקים מתחילים
להתפוצץ לי על המשקף.
עצירה ראשונה לקפה והתרוקנות לפני בית שאן, והמפלץ אדיש כאילו כלום...

[gluk]

רן, כשאתה מתכנן משהו- תרים טלפון, אולי אצטרף גם כן!